אוריגאמי ואומנות
סדנאות וכנסים
אוריגאמטריה בחינוך
לקפל
לקרוא
חנות האוריגאמי
|
´מקפלים ביחד´ בין בית הספר מלאוויה ממזרח ירושלים ובית הספר גילה א´ ממערב ירושלים הפעילות התקיימה בין בית הספר גילה ובית הספר מלאוויה ממזרח ירושלים שבמהלכו התלמידים למדו להכיר את הצד השני באמצעות קיפולי נייר ויצירה. במהלך הפרויקט נפגשו במשך 3 חודשים כ- 120 תלמידים משני הצדדים, בנוסף לסדנאות שנערכו עם ההורים. הפרויקט כלל 4 קבוצות לכל קבוצה נערכו 12 מפגשים כל מפגש נערך כשעתים וחצי בכל קבוצה השתתפו כ- 20 תלמידים מבית הספר גילה שבמערב ירושלים ו- 20 תלמידים מבית הספר מלאוויה במזרח ירושלים. הפגישות נערכו בגבעה הצרפתית בירושלים בשל כך שהוא הגבול בין מזרח ומערב ירושלים, את הפעילות ליווה מר טאצויה משגרירות יפן. הפרויקט שנמשך במהלך השנה היה מורכב אך עם זאת היה תהליך שבו התלמידים יצרו ביחד ובאמצעות היצירה המשותפת והאווירה החיובית למדו להכיר ממקום של אדם לאדם. כל קבוצה הוסעה באוטובוסים שנשכרו, ישירות מבתי הספר שלהם לפרויקט בליווי צוות של הפרויקט. המפגשים נערכו מיד בתום יום הלימודים. עם הגעתם, התלמידים משני הצדדים החלו את המפגש בפיצה, זה היה בעיקר בגלל שהם הגיעו רעבים לאחר סיום יום הלימודים והיו זקוקים למנוחה לפני שהם יכולים להתרכז בתוך כיתת האוריגאמי. זו היתה גם הזדמנות כדי לאפשר לילדים להתקרב זה לזה. בהפסקה התלמידים שיחקו באופן ספונטאני כדורגל. המפגש הראשון של הפרויקט היה קצת מתוח, ולכן אנחנו אפשרו לילדים של שני הצדדים לשבת במקום בו הם בחרו. כל משתתף קיבל ערכה הכוללת תיקיות, נייר אוריגאמי, יומן לפרויקט ועט הילדים גם קיבלו תגים ורשמו את שמם בשפתם, כל תלמיד ביקש מחבר מהצד השני לכתוב את שמו בשפתו כך שבכל תג היה השם רשום בערבית עברית ואף יפנית. תחילת הפרויקט החל בקיפול דומינו ראלי מנייר לאחר מכן התלמידים שיחקו עם הדומינו דבר שגרם לשמחה והתלהבות. הפרויקט התמקד בעשיית דגמי אוריגמי ב´אווירה יפנית ". רבים מהדגמים היו מסורתיים יפניים או של נושאים יפניים, כגון ילד יפני וילדה יפנית. הדגמים נבחרו בקפידה כדי להציג אלמנטים של אינטראקטיביות בין הילדים של שני הצדדים. אלה כללו משחקי אוריגאמי, חידות, בובות, קולאז´ים שיתופיים והרכבה השיתופית של יחידות. כל קבוצה יצרה שרשרת של 1,000 עגורים במשותף. המפגשים המוצלחים ביותר שלנו היו כשהילדים קיפלו ביחד עם שותף מהצד השני או בקבוצות קטנות, שינוי באופן הישיבה ובעבודה בכל מפגש אפשר לתקשורת רבה יותר בין הילדים של שני הצדדים. הקבוצה הרביעית הורכבה מתלמידים שהשתתפו בשלושת הקבוצות הקודמות והפעילות הכשירה אותם ללמד בעתיד אוריגאמי ולעבוד ברמה גבוהה. אירועים של קללות וחוסר כבוד , היו מדי פעםכמותקריות של אלימות מילולית,לפעמים, האירועים אלה היו גזעניים, אך לעתים קרובות יותר היו תקריות שקורות לעיתים בין ילדים. בכל המקרים, הופסקה הפעילות באופן מידי והאירוע הפך לדיון על ידי הצוות המוביל ועל ידי הילדים. בדיונים אלה, הילדים הביעו את דעתם על האירוע - הצוות לא הטיף או תמרן את הדיון לתשובה שנקבעה מראש. לרוב הקללות היו מבוססות על אי הבנה או על ידי סטיגמה ולכן לא כעסנו על האלימות אלא דיברנו וניסינו להבין את ההשתלשלות של המקרה בדיון פורה וכך לעתים קרובות המקרה הסתיים עם קשר חדש של ידידות ביניהם. באחד מהמקרים ילד קילל ילדה ערביה בפטמה ובמהלך הדיון שלאחר מכן התלמיד הבין שפטמה זה שם של הנביא מוחמד ולא קללה. למעשה מערכת היחסים של אנשי הצוות היתה כשיקוף על התלמידים הם ראו את הכבוד והמקום שקיבל כל איש צוות למרות שאנשי הצוות כמוהם הגיעו מתרבות שונה. ובעקבות כך כתבו ביומנים שלהם: ´ אני רוצה להיות כמו מיס מירי ומיס עביר´ תלמידה שנשאלה באיזה אופן היא חיברה את העגורים ביחד אמרה : ´ אני לא מבינה את השפה שלהם ולכן אני הבטתי בעניים וסימנתי לילדה השניה והיא הביטה לי בעניים והבינה וכך יצרנו ביחד´. כל קבוצה סיימה את הפעילות עם מסיבה משותפת עם ההורים, בני משפחותיהם ומוזמנים מהשגרירות היפנית,פרט לקבוצה השנייה, כאשר לא התקיימה מסיבה בשל תקופת האבל בקהילה הפלסטינית בעקבות מותו של יאסר ערפאת. מסיבת הסיום בסופו של הפרויקט הייתה מסיבה ענקית לכל ילדים מכל הקבוצות, ובני משפחותיהם. ושגריר יפן. סרט מתוך מסיבת הסיום בה הילדים סיפרו על הפרויקט ושרו את ´הסאקורה ביחד´ האם התלמידים יהפכו לחברים? זו לא היתה שאיפתנו, בשל מיקום המגורים בעיות השפה ועוד.. אך דבר חשוב מאוד קרה כל אחד מהצדדים נהנה עם הצד השני ולמד להכיר כפי שהילדים אמרו "הם בדיוק כמונו" כשצד אחד מבין שלצד השני יש רגשות ותחושות בדיוק כמוהו היחס משתנה וזה המקום בו שני הצדדים לומדים לכבד. קיבלנו מכתבים וטלפונים מהורים של שני הצדדים שהפצירו בנו להמשיך הפרויקט. חלק מהמכתבים היו מהורים שתחילה התנגדו להשתתפות ילדם בפרויקט. מדיווח של מנהלות בתי הספר האוירה העוינת שהיתה כלפי הצד השני התחלפה בשל החוויות החיוביות. חשוב לציין שמעולם לא נערכה שיחה שקשורה לשום נושא פוליטי כל שהוא כל המפגשים היו יצירה והנאה, דבר המעביר מסר שיכול להיות לנו כייף ביחד. אך עם זאת היו פעילויות למשל שבהם כל שני תלמידים קיפלו חוליות והיו צריכים ליצור תמונה משותפת. בסיום המשימה לחלק היו תמונות ולחלק לא היו , התלמידים נשאלו איך יצרתם את התמונה? זוג שהצליח ליצור תמונה משותפת אמר " אני שמתי את החלקים שלי והיא הוסיפה אני שיניתי וגם היא שינתה עד שהגענו לתמונה שמקובלת על שנינו". לעומתם זוג שלא הצליח אמר "אני שמתי את החלקים שלי והיא הזיזה אז אני הזזתי לה ושמתי את שלי " שאלנו את הזוגות שהצליחו ליצור את התמונה מה הם מייעצים לזוג שלא הצליח לעשות והתלמידים נתנו עצות ובעקבות כך כולם סיימו את התמונה. תהליך זה מביא מסר עדין ועקיף הבונה יסודות טובים של שיתוף וחשיבה גם על האחר. כאשר הבאנו את הילדים משני הצדדים לאחר שישה חודשים מתום הפרויקט לפסטיבל באגמון החולה, התלמידים בילו יחד שש שעות באוטובוס (3 שעות לכל כיוון). המלווים של האוטובוס סיפרו שהתלמידים לימדו אחד את השני קיפולים חדשים נראה שהם נהנו להיות ביחד. בשבת 2005 תלמידים אלו היו בני 9 היום בשנת 2014 הם בני 18 אנחנו מקוים שהפרויקט נטע בהם יסודות שילוו אותם במהלך חייהם. ציטוט מאת מירי גולן "אין לי כל כוונה להפוך את הילדים לחברים, כל רצוני שכשהם יחשבו על הצד השני הם ידעו שבצד השני יש אדם עם רגשות ותחושות ושאפשר ליהנות ביחד וזה קשור לתפקידנו כמחנכים בחברה". |